ר"ן על כתובות כ״ה

1 גרסי' בגמ' דף ס. גונח יונק חלב בשבת. צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעא בשבת. וכתבה הרי"ף ז"ל במס' שבת בפ' חבית ושם פרשתי בס"ד:

2 מניקה שמת בעלה בתוך כ"ד חדשים. שנולד בנה:

3 עד כ"ד חדשים. שמא תתעבר ותצטרך לגמול את בנה ובעל זה אינו אביו שיקנה לו ביצים וחלב:

4 י"ח חדש. דיו לתינוק לינק בכך וכתב ר"ת ז"ל דבשנתגרשה בא מעשה לפני רבינו שמשון ז"ל והתירה לאחר ג' חדשים דכיון דקאי אב אי מתעברה ממסמס ליה בביצים וחלב כמ"ש בפ' החולץ דף מב: אבל כשמת בעלה אשה בושה לבוא לב"ד לתבעם מן היורשין ונמצא ולד מת אבל ר"ת ז"ל אסר אפילו בגרושה לפי שאינה יכולה להיות רגילה עם הבעל לתבוע ממנו כדאמרינן בפ' האשה שנתאלמנה דף כח. ואינה נפרעת ממנו אלא ע"י אחר וכ"כ רב אחא ז"ל בשאלתות בפרשת וירא אליו ואיתתא דפטרה בעלה או דמית בעלה בעיא לאימתוני עד ימי מניקתה ע"כ ולכאורה הכי משמע מדקתני בברייתא בפרק החולץ דף מב. לא ישא אדם מעוברת חבירו או מינקת חבירו וסתמא קתני כל שהיא מניקת חבירו לא שנא גרושה ול"ש אלמנה וכ"כ רמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות גירושין ולא חלק וכתב הרשב"א ז"ל דבגרושה דוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא דהא אי בעי לא תניק אותו כלל ואפי' בשכר וכדקתני לעיל בברייתא דף נט: נתגרשה אין כופה אותה להניק ואם היה מכירה כופה ומעלה לה שכר ומניקתו מפני הסכנה:

5 ואפילו נתנה למניקה. משמת בעלה:

6 או גמלתו. בתוך זמנו ובגמרא פרכינן איני והא ר"נ שרא להו לדבי ריש גלותא. כלומר אלמנות שהיה בהן מניקות שנתנו בניהם למניקה והתירן לינשא ומפרקינן שאני דבי ריש גלותא דלא הדרי בהו. כלומר מניקה שפסקה להניק את בניהן יראה לחזור בה לפי שבני אדם מאוימין הם ויש מי שכתב דלאו דוקא דבי ריש גלותא אלא כל כיוצא בו ואחרים התירו עוד אפילו לאיניש דעלמא אם נשבעה המינקת להניקו כל ימי ההנקה ולא נ"ל כן דבגמ' אמר רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הוו סברי למעבד עובדא כברייתא דתניא נתנה בנה למניקה מותר ואמר להו רב פפי ואתון לא תסברו מהא דתניא הרי שהיתה רדופה ללכת לבית אביה כו' או שהיתה היא חולה עקרה זקנה איילונית ושאינה ראויה לילד צריכות להמתין ג' חדשים דברי ר"מ ואמר ר"נ אמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו. כלומר דאע"ג דאין כאן משום להבחין בין זרעו של ראשון לשל שני דהא לא מעברא לא פלוג רבנן בתקנת גזרות שלהם בין אשה לאשה וגזרו סתם שתמתין כל אשה ג' חדשים וה"נ לא פלוג רבנן במניקה שמת בעלה בין שהיא מניקתו בין שאינה מניקתו ואמרו ליה לאו אדעתין ומעתה קשה לי כיון דאפי' בשאינה ראויה לילד לא פלוג אמאי מפלגינן בדבי ריש גלותא אלא ודאי צריך לומר דשאינה ראויה לילד וכיוצא בה לית לה קלא ואתא לאיחלופי אבל דבי ריש גלותא קלא אית להו ומעתה אין להתיר בנשבעה דהא לית לה קלא והרי"ף ז"ל לא כתב הא דריש גלותא ולא הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל בפרק י"א מהלכות גירושין ולא ידעתי למה שאין לדחותה מהלכה זו מדתניא הרי שהיתה רדופה כו' דאלמא לא פלוג רבנן בהא דרב נחמן גופיה דפסק כר' מאיר שרא להו לדבי ריש גלותא אלא ודאי היינו טעמא משום דדבי ריש גלותא קלא אית להו ולא אתי לאחלופי ואפשר שהשמיטוה משום דסבירא להו דדוקא ריש גלותא ואין לנו כיוצא בו:

7 קימעא. פסקו ליתן לה מזונות מועטין אוכלת הרבה משלה כדי שיהא לה חלב ולא תמיתנו:

8 כשות. הומלין:

9 חזיז. עשבים של זרע תבואה:

10 חבושא. קדונ"ש:

11 קורא. רך הגדל בדקל מה שנוסף על הענף בשנה זו:

12 כופרא. תמרים בקטנותם:

13 כמכי. כותח:

14 והרסנא. דגים מטוגנים בקמח ובציר ושומן שלהם:

15 מינייהו פסקי חלבא. יש בדברים הללו שפוסק חלב האשה ויש בהן שאין מפסיקין אלא עוכרין ואיני יודע מנין לו לרמב"ם ז"ל שכתב בפרק כ"א מהלכות אישות שאם היתה מתאוה לאכול מאכל רע מפני חולי תאוה שיש לה בבטנה שאין הבעל יכול לעכב שמא ימות הולד מפני שצער גופה קודם:

16 צערא דידה היא. החלב רב בדדיה ומצערה והרב רמב"ם ז"ל כתב בפרק הנזכר שצער הוא לה לפרוש מבנה:

17 דהיא לאו אורחא. שאין דרך משפחתה להניק:

18 אלא כיון שראויה להכניס. פרש"י ז"ל שהכניסה נדוניא רבה שיש כדאי למביאה נדוניא זו לקנות ממקצתה שפחות להכניס ולשמש. ואחרים פירשו ראויה להכניס שדרך בנות משפחתה בכך או שדרך משפחתו בכך והכי מוכח בירושלמי אמר שמואל בר יצחק לא סוף דבר שהכניסה אלא אפילו שראויה להכניס כהדא דתנא עולה עמו ואינה יורדת עמו:

19 אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו את המטה. משום דמילי דחיבה נינהו כדי שתתחבב עליו ולא דמי למצעת דמתני' דהתם להפך בכרים וכסתות דהוו דבר של טורח ובכפיה אבל הכא לפרוש סדין ולבדין דבר שאינו של טורח והני לא כפו לה אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל כך כתב רש"י ז"ל אבל אחרים פירשו דמתניתין להציע המטות כולן אבל הכא להציע מטתו בלבד ובמתניתין לא גרסינן ומצעת לו אלא ומצעת את המטה והכא גרסינן ומצעת לו בלבד ותמה אני על הרמב"ם ז"ל שלא חלק בפרק כ"א מהלכות אישות בהצעת המטה בין עניים לעשירים וכתב בכולן בשוה ומצעת לו את המטה והיה לו להרבות בעניים:

20 חוץ ממזיגת הכוס כו'. שהם דברים של קירוב וחבה ומביאין לידי הרגל דבר:

21 והרחצת פניו ידיו ורגליו. אע"פ שאינה אלא שופכת המים בלבד דאילו הרחצה ממש פשיטא דאסור דבלא רחיצה נמי אסור ליגע אפילו באצבע קטנה:

22 מיחלפא ליה. פירש רש"י ז"ל בימי ליבונה וכן ר"ח ז"ל דכל הני בימי ליבונייהו ור"ת ז"ל אומר שאין להקל בימי ליבונה יותר מימי נדתה לפי שהיא בנדתה עד שתבא במים והא דאמרינן בפ"ק דשבת דף יג: בימי ליבוניך מהו אצליך לאו משום דקילי אלא משום שאליהו היה יודע שאותו תלמיד לא היה טועה ומיקל בדבר ודוחק גדול הוא לומר שאותו תלמיד היה טועה בכך לכך נראה לפרש הכא והתם שטובלות היו בסוף ימי נדות של תורה ואח"כ היו נוהגות חומרא דרבי זירא:

23 אבי סדיא. מראשותיו:

24 אשרשיפא. ספסל וי"א דדוקא כוס הוא שאסור להושיט מידו לידה אבל כלי אחר מותר ובלבד שלא יגע בבשרה והכי מוכח בירושלמי במסכת ברכות פ"ב סוף הלכה ו כלה לביתה אסורה כל ז' ואסור ליטול ממנה כוס דאלמא כלי אחר מותר והא דאמרינן בסדר אליהו רבה גבי אותו תלמיד שמא הבאת לו את הפך ונגע ביך או את השמן ונגע ביך היינו לומר שמתוך כך נגע ביך הא לאו הכי אין איסור בדבר וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר אבל משמו של רש"י ז"ל אמרו דאסור ליטול ממנה כל דבר והא דדביתהו דשמואל לאו דיהבה ליה ממש אלא מוזגת ולעשות היכר בדבר מניחתו על השלחן בשמאל כדביתהו דאביי דמנח ליה אכובא ואידך אשרשיפא ואבי סדיא:

25 הכל משהין לפני השמש. המשמש בסעודה ואוכלים לפניו ושוהין מלהאכילו עד שיקומו הקרואין:

26 חוץ מבשר שמן כו'. שמתאוה להם ומצטער:

27 בתקופת תמוז. שריחו חזק וחום היום מחרחר בו כארס:

28 תבשילא דארדי. מין כמהין ופטריות:

29 אסתכני. הייתי מסוכן לאוחזני בולמוס מחמת תאות רעבוני:

30 תמרתא דהנוניתא. תמרה שמנה כמו שבועות דף מז: קרב לגבי דהינא ואידהן:

31 כל דאית ליה ריחא או קיוהא. דהיינו קיהיון שינים אגרוע"ר בלע"ז מזיק את מי שאוכלין לפניו ואינו אוכל:

32 חד ספי. מאכיל את השמש מכל מין ומין:

33 וחד ספי ליה ממין אחד. בתחלת סעודה לשובע ומשאר המינין משהה עד שיגמור סעודתו. אין כופין אותה לעמוד לפני אביו ולא לפני בנו. כשאין סמוכין על שלחנו מיירי דאילו בסמוכין חייבת מדאמרי' לעיל בגמ' דף סא. קמי אורחי ופרחי מאן טרח דמשמע שהיא חייבת לטרוח לפני כל בני הבית הסמוכין עליו:

34 ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל נותנת תבן לפני בקרו. כך גי' רש"י ז"ל ופירש דבהמתו היינו סוס וחמור שהם מזויינים צוהלים לרביעה אבל בקר אינו להוט אחר רביעה ואין יצרו ניכר כ"כ לפיכך אין אשה נסתת לו והרי"ף גריס בהפך ולתרוייהו איכא למידק מדתניא בפרק בתרא דנדרים דף פא: קונם שלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך אינו יכול להפר ואי משועבדת ליה ליתן או לפני בהמתו או לפני בקרו אמאי אינו יכול להפר אדרבה לא היה צריך להפר דכיון דמשעבד' ליה לא חייל נדרה י"ל דהכא בשלא הכניסה לו שפחות אבל התם בשהכניסה לא משעבדא ליתן לבקרו או לבהמתו הלכך אינו יכול להפר והיינו דתניא בההיא שלא אציע מטתך שלא אמזוג לך את הכוס א"צ להפר ולא קתני שלא אופה ושלא אבשל משום דכיון שהכניסה אינה חייבת בהן ואפ"ה חייבת במזיגת הכוס והצעת המטה וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שמנה נותנת תבן לפני בהמתו בעניות בהלכות אישות:

35 משרביט. פושט כמין שרביט עד שנעשות גדולות שהיא צריכה לשרות החוט ברוק תמיד:

36 הלכה כר' אליעזר. ומיהו משמע שאינה חייבת לעשות משקל חמש סלעים אלא כדי שלא תהא יושבת ובטלה ויש אומרים דמלאכתה דידה הויא דכיון שאין מחייבין אותה אלא כדי שלא תבא לידי זימה כל שעושה בין לאחרים בין לעצמה אזל ליה ההוא טעמא אבל הרשב"א ז"ל כתב דמסתברא דלא עדיף מהעדפה דעל ידי הדחק דהויא דבעל אע"פ שעושה מרצונה ולא מתורת חיוב ולא ידעתי מהו דכל העדפה ברצונה נעשית ואעפ"כ הקנוה לבעל תחת מעה כסף ואפילו העדפה שע"י הדחק למי שפוסק כן ומה ענין זה לכאן אבל קרוב הדבר לומר שאם תהא מלאכתה לעצמה כיון שלא תצטריך לחשוב עם הבעל תתבטל ותבא לידי זימה:

37 לידי שעמום. שגעון:

38 היינו תנא קמא. ר' אליעזר מה לי לידי זימה מה לי לידי שעמום:

39 דמטללא בגוריאתא קטניתא ונרדשיר. משחקת בכלבים ושחוק שקורין אשקקי"ש:

40 לידי זימה איכא לידי שעמום ליכא. דאין שעמום אלא ביושב ותוהא ובטל לגמרי:

41 וכבר איפסיקא הלכה כרבי אליעזר דחייש לידי זימה. הילכך מדיר את אשתו ממלאכה אע"פ שהיא רשאה לטייל בגורייתא ונרדשיר יוציא ויתן כתובה:

42 מתני' המדיר את אשתו. כגון דאמר יאסר הנאת תשמישיך עלי אבל אמר הנאת תשמישי עליך לא איתסרא דקמשועבד לה דכתיב ועונתה לא יגרע והכי מוקמינן בנדרים בפרק ואלו מותרים דף טו::

43 בש"א שתי שבתות. אם הדירה שתי שבתות תמתין ואם יותר יוציא ויתן כתובה:

44 התלמידים יוצאים לת"ת שלא ברשות שלשים יום. פירשו בתוספות שלשים יום שוהין חוץ לעירן אם צריכין ללמוד בעיר אחרת וביום שלשים ואחד יהיו בעירם אפילו אם אותו יום יחזרו לצאת להיות שלשים יום בחוץ וכן פועלים שהולכין לעיר אחרת ועומדין שם כל השבוע למלאכתם דהיינו ז' ימים ובשמיני יחזרו לביתם וכן לעולם דהיינו עונה האמורה בתורה לגבי תלמידים ופועלין הצריכין ללמוד ולעשות מלאכתן בעיר אחרת אבל תלמידים העומדים בעירם עונתם מערב שבת לע"ש כדאיתא בגמרא דף סב: ופועלים נמי העושים בעירם עונה שלהם שתים בשבת כדתנן בסמוך בהך מתני':

45 עונה האמורה כו' הטיילין. מפרש בגמרא:

46 החמרין. שיוצאים לכפרים להביא תבואה למכור בשוק:

47 הגמלים. סוחרי חבילות ומביאין על הגמלים ממקום רחוק:

48 ספנים. פורשים לים הגדול לקצוי הארץ ולפי מה שכתבתי הוא הדין דהיינו דלעיל נמי הוי עונה האמורה בתורה לתלמידים ל' יום ולפועלים שבעה והאי דלא תנא ברישא עונה האמורה בתורה משום דלא אפשר דהיכי ליתני עונה האמורה לתלמידים שלשים יום ולפועלים שבעה ימים כי היכי דקתני סתמא בכל הנך הטיילין בכל יום כו' אם כן הוה משמע אפילו בתלמידים ובפועלים העושים בעירם אבל גמלים וחמרים וספנים מסתמא משמע דחוץ לעירם מיירי שהרי דרכם בכך וטיילים ופועלים דקתני סתמא היינו בעירם ומש"ה תנא פועלים ותלמידים קודם העונה האמורה בתורה לאשמועינן דסתמא אין עונתן כך. ובגמ' דף סב. פרכינן עלה דמתניתין היכי תנן הפועלים שתים בשבת והא תניא אחת בשבת אמר רבי יוסי בר חנינא לא קשיא כאן שעושין מלאכתן בעירן כאן שעושין מלאכתן בעיר אחרת תניא נמי הכי הפועלים שתים בשבת במה דברים אמורים בשעושין מלאכתן בעירן אבל העושין מלאכתן בעיר אחרת אחת בשבת. ויש להקשות אדפריך מברייתא ליפרוך ממתני' גופא דקתני רישא שבת אחת י"ל דלא מצי למיפרך מינה דרישא פשיטא דמיירי בעושין מלאכתן בעיר אחרת מדקתני יוצאין אבל ברייתא לא משמע ליה הכי דא"כ היכי קתני אחת בשבת דמשמע דעונתן ביום השביעי דהא מתני' קתני פועלים שבת אחת ומשמע דעונתן ביום שמיני ומשנינן דברייתא בעושין מלאכתן בעיר אחרת וחוזרין כל יום לביתם ומפני שיש להם טורח הדרך אין עונתן אלא אחת לשבעה ימים אבל סיפא דמתני' איירי בעושים מלאכתן בעירן ואין להם טורח הדרך ומש"ה הויא עונתם שתים בשבת ורישא דמתניתין דקתני שעונתן אחת לשמנה ימים מיירי בעושים מלאכתן בעיר אחרת ואין חוזרין לביתם עד יום שמיני ולפי זה נמצאו שלש מדות בפועלים ואין שטה זו מחוורת בעיני דא"כ היכי תני יוצאין שלא ברשות כיון דעונה שלהם כך ובגמרא נמי אמרינן דף סב: זו דברי רבי אליעזר אבל חכמים אומרים יוצא אדם לת"ת ב' וג' שנים שלא ברשות אלמא אין זו עונה קבועה אלא אם שתי שנים או ג' לפי צורך לימודם לפיכך נראה יותר דרישא דמתני' הכי קאמר דתלמידים ופועלים מתוך שדרכן שצריכין ללכת חוץ לעירן יכולין לבטל עונתן תלמידים שלשים יום ופועלים שבת אחת ומש"ה בגמ' לא מצי פריך ממתני' ופריך מברייתא דקתני סתמא אחת בשבת דמשמע עונה הקבועה להם היא אחת בשבת ומשנינן דאין הכי נמי בעושין מלאכתן בעיר אחרת ולפי זה ג"כ אפשר לומר שג' מדות בפועלים שהעושין מלאכתן בעירן שתים בשבת ואם צריכין לצאת חוץ לעירם אחת לשמונה ואם מנהגם קבוע לעשות היום בעיר אחרת עונה הקבועה שלהם אחת בשבת ומיהו אם אירע להם צורך מלאכה יכולין לאחר עד יום שמיני דלא גרעי מעושים מלאכתם בעירם והרי"ף ז"ל לא כתב מסוגיא זו דגמרא כלום נראה שהוא סובר דפועלין שבת אחת דתנן במתני' היינו שעונתן אחת לז' ולפיכך נפטר מסוגיא זו בגמרא שאם העושים מלאכתם בעירם יוצאים שלא ברשות שבת אחת כ"ש שאותן שמלאכתן בעיר אחרת שעונה שלהם כך אבל תמה אני מהרמב"ם ז"ל שהזכיר סוגיית הגמרא ולא כתב שהעושין מלאכתן בעירן יכולין לצאת שלא ברשות שבת אחת ותמה אני עונת תלמידי חכמים שהיא אחת בשבת למה לא הוזכרה במשנתינו ונראה לי שאין לתלמידי חכמים עונה קבועה שכיון ששנינו שהתלמידים יוצאין שלא ברשות לר"א ל' יום ולדברי חכמים שתים ושלש שנים כדאיתא בגמרא משמע דעונת תלמידי חכמים הדרים בעירם ג"כ משתנים כפי מה שהם צריכין לנדד שינה מעיניהם בענין למודם ולטרוח בו והדבר ידוע שאין כל הזמנים שוים להם בכך ודאמרינן בגמ' דעונתן אחת בשבת היינו כשאין מתחדש להם בלימודם דבר ולפי שידוע שאין זה מצוי להם תמיד לא נשנית עונה שלהם במשנתינו: